פסק-דין בתיק ע"פ 4656/03

השופט א' א' לוי:

1.        המערערים, אנטולי מירופולסקי וסרגי בקייב, הורשעו בבית-המשפט המחוזי בנצרת ברצח חברם פבל מליז'וניק, ודינם נגזר למאסר-עולם.

תמצית העובדות שבבסיס ההרשעה

2.        בבוקר שבת, ה' בתשרי התשס"ב (22.9.2001), בסביבות השעה 10:15, גילה זוג דיגים סמוך לגשר "הפקק" שעל נהר הירדן - בדרום עמק החולה - גופת גבר מוטלת במי הנהר. הגבר היה לבוש חרמונית ונעול נעלי ספורט מסוג "ניו באלאנס".  מקץ מספר שבועות התבררה זהותו - פבל מליז'וניק, צעיר כבן 25, תושב כרמיאל, שעלה מרוסיה והתגורר בגפו במרכז הקליטה בעיר (להלן: "המנוח"). בדיקה פתולוגית העלתה, כי הוא הומת בידי אדם אחד או יותר, בעשר מכות שהונחתו על ראשו באמצעות מכשיר קהה אחד או יותר, שגרמו נזקים קשים למוחו. פצעי שפשוף שהתגלו על ידיו ואצבעו השבורה, היו סימן לכך שהתנגד לתוקפיו. הבדיקה העלתה עוד, כי בעת שהושלך אל המים היה המנוח כבר ללא רוח חיים.

3.        בשבועות שקדמו למותו נהג המנוח לצאת מדי סוף-שבוע לדיג בנהר הירדן. לא היה לו ציוד דיג משל עצמו, ואף לא רשיון לנהיגה בכלי-רכב. לפיכך, נהג להצטרף לשניים - אנטולי וסרגי - הם המערערים שבפנינו, תושבי כרמיאל, אשר היו חבריו היחידים. את הבילוי השבועי אפיינה שיגרה קבועה: לקראת שעות הערב של יום ששי היו השלושה נפגשים, נוטלים עמם ציוד ומשקאות אלכוהוליים, ונוסעים מכרמיאל לעמק החולה. עם הגיעם לאזור הירדן נהגו להתמקם בנקודה קבועה - גשרון שמעל אחת מתעלות הניקוז של הנהר, כארבעה ק"מ וחצי צפונית למקום שבו התגלתה הגופה. שם בילו את הלילה, לעתים הדליקו מדורה, דגו, שתו ואכלו, ובשעות שלפני-הצהריים של יום השבת נהגו לשוב לבתיהם בכרמיאל. יאמר כבר עתה, כי השלושה נהגו לקחת אתם לדיג את מכשירי הטלפון הסלולארי שלהם.

 האישום והראיות

4.        לאחר הרצח נחקרו המערערים כיתר האנשים עמם היה המנוח בקשרים, וכל אחד מהם הציג מספר גרסאות, לעתים סותרות זו את זו, באשר לפגישתם האחרונה עם המנוח, והקורות אותם בסוף-השבוע של ה-21 עד 22 בספטמבר 2001.

           המערערים הכחישו מכל-וכל כי יצאו באותו סוף-שבוע לדיג, וטענו כי שהו כל העת בכרמיאל. דא עקא, מדו"חות איכון של מכשירי הטלפון הניידים שלהם עלתה תמונה אחרת. על-פי נתוני האיכון, עד שעות הערב של יום ששי שהו המערערים, כמו גם המנוח, בכרמיאל, אך באותו הערב כבר אותרו התקשרויות של כל השלושה מאזור החולה. למחרת, בסביבות הצהריים, אוכנו שוב מכשירי המערערים בכרמיאל, ואילו במכשירו של המנוח לא נעשה עוד שימוש.

           גם בני משפחתם של המערערים נחקרו, ובהודעותיהם - שאף הן כללו גרסאות שונות וסותרות - היה כדי להפריך את שמסרו המערערים בחקירתם.

           לראיות נסיבתיות אלה - איכון מכשירי הטלפון וגרסאותיהם הסותרות של המערערים - נוספו נתונים אחרים. כך, בין היתר, העידה אמו של מערער 1 כי בארוחה שהתקיימה בביתה בצהרי השבת, ובה אירחה את המערערים, הביאו הללו עמם דגים טריים. עוד התברר, כי בשעות הצהריים של יום הששי האמור, ובניגוד לגרסת המערערים, היו מערער 1 והמנוח יחד, שניהם משכו כסף ממכשיר הכספומט בבנק בכרמיאל, והמנוח אף שילם בכספו עבור תדלוק רכבו של מערער 1, שבו על-פי החשד, נסעו אחר-כך המערערים והמנוח לדיג.

           בתוך כך התברר בחקירת המשטרה, כי המערערים והמנוח לא היו שותפים רק לתחביב הדיג. נמצא כי המנוח עסק ביחד עם מערער 1 בסחר בכלי רכב, וכמו כן נהג להלוות כספים לשני המערערים ולבני משפחותיהם, ולמעשה עד ליום מותו טרם פרעו האחרונים את חובם.

5.        על יסוד כל אלה הועמדו המערערים לדין באשמת רצח המנוח. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ, סגן הנשיא ח' גלפז והשופט נסים ממן) נתן אמון בגרסתם של עדי המשיבה, ולפיה בסוף-השבוע בו מדובר נסע המנוח בחברת המערערים לדיג, ובנקודה זמן כלשהי, בין שעות הערב המאוחרות של יום ששי לשעות הבוקר המוקדמות של יום השבת, הכו המערערים את המנוח, גרמו למותו, והשליכו את גופתו אל המים. השניים הורשעו איפוא בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הטענות בערעור

6.        המערערים לא השלימו עם הרשעתם ומכאן הערעור שבפנינו. לטענתם, הראיות, שרובן ככולן נסיבתיות, אינן מצטרפות לכלל מסקנה הגיונית אחת המחייבת את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. להשקפתם, בהעדר ראיות ישירות, כמו עדויות ראיה או כלי הרצח שלא נמצא, ניתן להציע תרחישים חלופיים לזה שהציגה המשיבה, באופן המקים את הספק הדרוש לזיכויים בדין. כך, בין היתר, הועלתה האפשרות כי המערערים לא היו כלל בזירת הרצח בעת שנגרם מותו של המנוח ואחרים הם שעשו זאת.

           בהתייחסם לראיות שבדו"ח האיכון הסלולארי טענו המערערים, כי נתוני האיכון, שנעשו בדיעבד ולכן דיוקם פחות, אינם מאפשרים איתור נקודתי של מיקום המכשיר, וזה מוגדר בתא שטח בן עשרות קילומטרים רבועים. אולם, באותה נשימה נטען, כי איכונם בשעות הרלוונטיות למות המנוח, מלמד כי בעליהם שהו בנקודות שטח מוגדרות הנמצאות הרחק מהמקום שבו אירע הרצח. לחלופין נטען, כי לא הוכח שמכשיר הטלפון הנייד של המנוח, שלא נמצא לאחר מותו, אכן היה ברשות המנוח בסוף-השבוע בו נגרם המוות.

           עוד טענו המערערים, כי משלא הוכח שבינם לבין המנוח נתגלע סכסוך שיש לו זיקה לחובם הכספי, ממילא מתערער משקלה של הטענה לפיה נרצח המנוח על רקע אותו חוב. לגרסת המערערים, מצבם הכלכלי אמנם לא היה שפיר, אולם בכך אין כדי להקים מניע לרצח.

           מערער 1 הוסיף וטען, כי אין די בראיות כדי לקבוע כי היתה לו יד בגרימת מותו של המנוח. על פי השקפה זו, בהעדר ראיות ישירות, לא ניתן לקבוע מהו חלקם של כל אחד מהמערערים ברצח, ולפיכך, אפשר שזה בוצע בידי מערער 2 בלבד. בתוך כך נטען, כי אפילו מסר מערער 1 הודעות שקריות בחקירתו, בשקריו אין אלא ביטוי לחששו מהפללת מערער 2, ומכל מקום אין בשקרים אלה לבדם כדי למלא את החלל הראייתי הקיים בהוכחת גרסתה של המשיבה. עוד טען מערער 1, כי נתוני שיחות הטלפון מצביעים על כך שניסה להתקשר למנוח לאחר שכבר לא היה בין החיים, ובכך יש לטענתו כדי להעיד על חפותו.

           לבסוף, נטען כי הודעותיהם של בני משפחות המערערים, שכאמור הפריכו את הגרסאות שהציגו השניים, נגבו תחת לחץ ואיומים, זמן רב לאחר הרצח, ותוך ניצול היותם של הנחקרים עולים חדשים שאינם דוברים את השפה העברית על בוריה. לאור כל אלה סבור בא-כוח המערערים, כי לא היה מקום לייחס להודעות אלו משקל כלשהו לחובת שולחיו.

           מנגד, תומכת המשיבה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, הראיות הנסיבתיות משתלבות לכלל תמונה הגיונית אחת - ולפיה רוצחיו של המנוח היו המערערים ולא אחרים זולתם.